ביאור שטיינזלץ על עבודה זרה ע׳

1 — יצרא היצר של יין נסך לא תקיף להו אינו חזק אצלם ולא יניחו לה לנסך. אבל אם היתה זונה ישראלית וגוים מסובין אצלה — חמרא היין אסור, מאי טעמא מה הטעם? הואיל וזילה עלייהו והיא מזולזלת בעיניהם, בתרייהו גרירא אחריהם היא נגררת, והם מנסכים את היין כרצונם בלי להתחשב בה.

2 א והגמרא מביאה סדרת מעשים הנוגעים לדינים שבמשנתנו. מסופר, ההוא ביתא דהוה יתיב ביה חמרא בית אחד שהיה מונח בו יין של ישראל, על נכנס לשם גוי, אחדה לדשא באפיה ואחז, סגר את הדלת בפניו של הישראל, ואולם הוה ביזעא בדשא היה סדק בדלת, אישתכח גוי דקאי ביני דני נמצא גוי שהיה עומד בין החביות. אמר רבא: כל מה דלהדי ביזעא שנמצא כנגד הסדק שניתן לראות דרכו את הגוי — שרי מותר, משום שמתיירא הוא לגעת ביין, שמא יראוהו. דהאי גיסא והאי גיסא ואילו כל שנמצא שבצד זה ובצד זה, שלא ניתן לראותו דרך הסדק — אסור, שמא נסכו הגוי.

3 עוד מסופר, ההוא חמרא יין של ישראל דהוה יתיב בביתא שהיה מונח בבית, בקומה התחתונה, דהוה דייר שהיה גר בו ישראל בקומה העליונה והגוי בתחתונה, וניתן לראות את היין מן הקומה העליונה. שמעו קל תיגרא קול מריבה, נפקי ויצאו שניהם, קדים אתא גוי אחדה לדשא באפיה קדם ובא הגוי לבית ואחז, סגר את הדלת בפניו של הישראל. אמר רבא: חמרא שרי היין מותר, והסברה שבדבר: מימר אמור אמר הגוי בליבו: כי היכי דקדים אתאי אנא כמו שקדמתי, ובאתי אני, קדים ואתא קדם ובא שכני הישראל לבית, ויתיב והוא יושב בקומה העליונה וקא חזי לי ורואה אותי, ולא ניסך.

4 עוד מסופר, ההוא אושפיזא דהוה יתיב ביה חמרא בית מלון אחד שהיה מונח בו יין של ישראל, אישתכח נמצא שם גוי דהוה יתיב בי דני שהיה יושב בין החביות של היין. אמר רבא: אם הגוי נתפס עליו על יין זה כגנב כשמוצאים אותו שם — שרי מותר היין, כי מחמת יראתו שמא יתפסוהו שם אין לו פנאי לנסך, ואין לחשוש שנגע, ואי ואם לא נתפס עליו כגנב — אסיר אסור.

5 ההוא ביתא דהוה יתיב ביה חמרא בית אחד שהיה מונח בו יין, אישתכח נמצא גוי דהוה קאים בי דני שהיה עומד בין החביות. אמר רבא: אי אית ליה לאישתמוטי אם יש לו דרך לגוי להשתמט ולהסביר את כניסתו לשם — חמרא אסיר היין אסור, ואי ואם לא — חמרא שרי היין מותר. מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו בברייתא: ננעל הפונדק, או שאמר לו היהודי לגוי: "שמור את ייני" — היין אסור. מאי לאו אף על גב דלית ליה לאישתמוטי האם לא אסור היין אף על פי שאין לו דרך להשתמט? ומשיבים: לא, מדובר בדאית ליה לאישתמוטי בשיש לו דרך להשתמט, ואם אין לו — היין מותר.

6 ההוא ישראל וגוי דהוו יתיבי וקא שתו חמרא שהיו יושבים יחד והיו שותים יין, שמע ישראל קל צלויי בי כנישתא קול תפילה בבית הכנסת, קם ואזל עמד והלך להתפלל, ונשאלה שאלה בדינו של היין שנשאר שם. אמר רבא: חמרא שרי היין מותר, מדוע? מימר אמור אמר הגוי בליבו: השתא מדכר ליה לחמריה והדר אתי עכשיו נזכר היהודי ביינו וחוזר ובא, ולכן הוא חושש לנגוע בו.

7 ההוא ישראל וגוי דהוו יתיבי בארבא שהיו יושבים בספינה, שמע ישראל קל שיפורי דבי שימשי את קול השופר של ערב שבת שמודיע על כניסת השבת, נפק ואזל יצא והלך לעיר לשבות שם. אמר רבא: חמרא שרי היין מותר, מימר אמור אמר הגוי בליבו: השתא מדכר ליה לחמריה והדר אתי עכשיו נזכר היהודי ביינו וחוזר ובא.

8 ומעירים: ואי ואם תאמר שאין הגוי חושש משום שבתא השבת, שהרי הוא יודע שהיהודי שומר שבת! האמר הרי אמר רבא, אמר לי איסור גיורא הגר: כי הוינן בארמיותן כאשר היינו, הייתי, בגויותינו אמרינן היינו אומרים: יהודאי לא מנטרי שבתא היהודים אינם שומרים שבת, דאי מנטרי שבתא כמה כיסי קא משתכחי בשוקא שאם הם שומרים שבת ואינם מטלטלים כמה כיסים של כסף היו נמצאים בשוק, משום שהיהודים אינם לוקחים אותם. ולא ידענא דסבירא לן ולא ידענו שסבורים אנו להלכה כדעת ר' יצחק, שאמר ר' יצחק: המוצא כיס בשבת — מוליכו פחות פחות מארבע אמות, שאף על פי שלכתחילה אין עושים כן התירו כאן.

9 ההוא אריא דהוה נהים במעצרתא אריה אחד שהיה נוהם ביקב, שמע גוי את קולו, ונבהל, טשא ביני דני והתחבא בין החביות של יין, אמר רבא: חמרא שרי היין מותר, ומדוע? מימר אמור אמר הגוי בליבו: כי היכי דטשינא אנא כמו שאני מתחבא, איטשא נמי מתחבא גם כן ישראל מאחוריי וקא חזי לי והוא רואה אותי.

10 ועוד מסופר, הנהו גנבי דסלקי אותם גנבים שבאו לעיר פומבדיתא ופתחו חביתא טובא חביות יין הרבה, אמר רבא: חמרא שרי היין מותר, מאי טעמא מה טעם הדבר? רובא גנבי רוב הגנבים ישראל נינהו הם, ואנו הולכים אחר הרוב, ואין היין נאסר. הוה עובדא היה מעשה כגון זה בנהרדעי, ואמר שמואל: חמרא שרי היין מותר.

11 ושואלים: כמאן כדעת מי, האם לא כדעת ר' אליעזר, שאמר: ספק ביאה — טהור, בכל מקום שלא ברור אם מישהו הגיע למקום מסויים או לא הגיע אנו מטהרים אותו? ומה עניינו?

12 דתנן ששנינו במשנה: הנכנס לבקעה בימות הגשמים, וטומאה היתה מצויה בשדה פלונית בבקעה זו, ואמר: יודע אני כי הלכתי במקום הלז באותה בקעה, ואיני יודע אם נכנסתי לאותה שדה שיש בה טומאה אם לא נכנסתי, ר' אליעזר אומר: ספק ביאה אם ספק לו אם נכנס למקום — טהור, ספק מגע אם יודע שנכנס למקום הטומאה, ורק ספק לו אם נגע בטומאה או לא — טמא. ואילו חכמים מטמאים בכל מקרה.

13 ודוחים: לא, אין לתלות את דברי שמואל בדברי ר' אליעזר, כי שאני התם שונה שם לענין חביות היין, כיון דאיכא דפתחי לשום ממונא שיש שפותחים את החביות רק לשם ממון שמחפשים כסף בחביות, ואם היה שם יין אינם מעוניינים בו, אם כן הוה ליה הרי זה ספק ספיקא ספק אם גוים אם יהודים היו, וגם אם גוים היו — ספק אם נגעו או לא, ובכגון זה לדעת הכל אינו אוסר.

14 עוד מסופר, ההיא רביתא דאישתכח דהות בי דני ילדה גויה אחת שנמצאה שהיתה עומדת בין החביות של יין, והות נקיטא אופיא והיתה מחזיקה קצף של יין בידה, אמר רבא: חמרא שרי היין מותר, אימר מגבה דחביתא שקלתיה אמור מגב החבית לקחה אותו, את הקצף ולא מתוך החבית עצמה. ואף על גב דליכא תו ואף על פי שאין עוד קצף כזה על גב החבית, אימר אתרמויי אתרמי לה אמור שנזדמן לה קודם, ולא נשאר שם יותר.

15 עוד מסופר, ההוא פולמוסא דסליק חיל צבא אחד שנכנס לעיר נהרדעא, פתחו חביתא טובא חביות יין הרבה, כי אתא כאשר בא רב דימי אמר: עובדא הוה קמיה מעשה היה שהביאו בעיה שכזו לפני ר' אלעזר, ושרא והתיר את היין. ולא ידענא ואין אני יודע, אי אם משום דסבר לה שסבור כדעת ר' אליעזר שאמר לענין ספק טומאה: ספק ביאה אם נכנס למקום הטומאה — טהור, או אי אם משום דסבר שסבור הוא: רובא דאזלי בהדי פולמוסא רוב האנשים שהולכים עם הצבא — ישראל נינהו הם, שאף על פי שהצבא עצמו היה של גוים, המלוים היו ישראלים.

16 ושואלים: אי הכי אם כך מפרשים יש לתמוה: וכי האי זה ספק ביאה? הרי ברור שהאנשים הגיעו לשם ופתחו את החביות, ואם כן ספק מגע הוא, האם נגעו ביין או לא נגעו, וגם ר' אליעזר מטמא בספק מגע! ומשיבים: כיון דמפתחי טובא שהיו פותחים חביות רבות, אימא אדעתא דממונא אמור שמא שעל דעת ממון בלבד פתחו, למצוא שם כסף, ואין להם עניין ביין, וכספק ביאה דמי נחשב הדבר להקל, ולא כספק מגע.

17 מסופר, ההיא מסוביתא מוזגת אחת שמסרה לה איקלידא מפתחה את המנעול והמפתח שלה לגויה, אמר ר' יצחק אמר ר' אלעזר, עובדא הוה בי מדרשא מעשה כזה היה בבית המדרש שנשאלה שאלה כזו, ואמרו: לא מסרה לה אלא שמירת מפתח בלבד, ולא התירה לה להיכנס, וממילא אין לחשוש שהגויה נכנסה וניסכה שם.

18 אמר אביי, אף אנן נמי תנינא אנו גם כן שנינו כגון זה: המוסר מפתחות לעם הארץ אף על פי שמגעו מטמא — טהרותיו של המוסר טהורות, לפי שלא מסר לו אלא שמירת מפתח בלבד, ולא הרשה לו להיכנס. ויש ללמוד בקל וחומר: השתא עכשיו אם אנו אומרים טהרותיו טהורות, יין נסך מיבעיא נצרכה לומר שאין חוששים לו?

19 א ותוהים על עצם ההנחה שבדבריו של אביי: למימרא האם לומר מכאן שטהרות אלימי חמורות מיין נסך? ומשיבים: אין כן, דאיתמר שנאמר שנחלקו בנושא זה: חצר שחלקה שחילק אותה במסיפס בסורג דק, קטן, שנמוך מעשרה טפחים, אמר רב: אם היה בצד השני עם הארץ — טהרותיו של זה בחלק האחר של החצר טמאות, אבל אם היה כגון זה בגוי שהיה בצד השני — אינו עושה יין נסך. ור' יוחנן אמר: אף טהרותיו טהורות. על כל פנים רואים מכאן שלשיטת רב מחמירים יותר בטהרות מאשר חוששים ליין נסך.

20 ועל שיטתו של רב בענין טהרות מיתיבי מקשים ממה ששנינו: היו שתי חצרות זו לפנים מזו, והיתה החצר הפנימית של חבר שנזהר בדיני טהרה, והחיצונה של עם הארץ שאינו נזהר בהם, אותו חבר שוטח שם בחצר הפנימית פירות ומניח שם כלים, ואף על פי שידו של עם הארץ מגעת לשם. אם כן, קשיא קשה הדבר לדעת רב, שהרי אף במקום שיש חלוקה ומחיצה חושש הוא למגע עם הארץ!

21 ומשיבים: אמר לך יכול היה לומר לך רב: שאני התם שונה שם, שנתפס עליו כגנב, שהרי בחצר הפנימית אין לו מה לעשות כלל, ואם הוא נכנס לשם הרי הוא נחשב כגנב, ואין אנו חוששים שיעשה כן.

22 ומציעים, תא שמע בוא ושמע ראיה לשיטתו של רב ממה ששנינו: רבן שמעון בן גמליאל אומר: גגו של חבר למעלה מגגו של עם הארץ, אותו חבר שוטח שם פירות ומניח שם כלים, ובלבד שלא תהא ידו של עם הארץ מגעת לשם, שאם ידו של עם הארץ מגעת — טהרותיו של החבר טמאות. אם כן, קשיא קשה הדבר לר' יוחנן, שהתיר טהרות בחצר שחילקה במסיפס!

23 ומשיבים, אמר לך יכול לומר לך ר' יוחנן: שאני התם שונה שם, דאית ליה לאישתמוטי שיש לו לעם הארץ דרך להשתמט אם ימצאו אותו שולח ידו לגג העליון, מימר אמר אומר הוא: אימצורי קא ממצרא אני רוצה רק להתמתח ולכן הגבהתי את ידי, אבל לא התכוונתי לעשות דבר.

24 ומציעים, תא שמע בוא ושמע ראיה ממה ששנינו: גגו של חבר בצד גגו של עם הארץ, אותו חבר שוטח שם פירות ומניח שם כלים, ואף על פי שידו של עם הארץ מגעת לשם. קשיא קשה הדבר לרב! ומשיבים: אמר לך יכול היה לומר לך רב: לאו איכא האם לא קיימת דעת רבן שמעון בן גמליאל דקאי כוותי שעומד כשיטתי בגגות סמוכים זה לזה? אנא דאמרי אני שאומר את דברי הרי זה כשיטת רבן שמעון בן גמליאל.

25 ב משנה בולשת יחידה צבאית שנכנסה לעיר לשהות שם או לגבות מסים, אם היה הדבר בשעת שלום, חביות יין פתוחות — אסורות, אם היו סתומות — מותרות; אם היה זה בשעת מלחמה — אלו ואלו מותרות ואפילו הפתוחות, לפי שאין פנאי לחיילים לנסך.